ליאת הייתה בת עשרים וארבע, סטודנטית שנה שלישית לתואר בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. שכר הלימודים עלה, הדירה הקטנה בגבעתיים הייתה יקרה מדי, וההורים מהפריפריה לא יכלו לעזור יותר. יום אחד, דרך חברה משותפת, היא שמעה על "הדירות הדיסקרטיות ברמת גן".
"זה לא מה שאת חושבת," אמרה לה החברה. "זה מקצועי, נקי, בטוח. הבנות באות לכמה שעות, משלמות את החודש, ולומדות בשקט."
ליאת היססה שבוע שלם. היא דמיינה את עצמה עומדת מול מראה, לובשת בגדים שלא היו שייכים לה, מחייכת חיוך שלא הגיע לעיניים. אבל כשהגיעה ההודעה על תשלום שכר הלימוד הבא – היא התקשרה.
הדירה הייתה ברחוב צדדי ברמת גן, בניין שקט עם חניון תת-קרקעי. מבחוץ נראתה כמו דירת מגורים רגילה. בפנים – רהיטים נקיים, תאורה חמה, מוזיקה שקטה. מנהלת המקום, אישה בשם רינה בת ארבעים ומשהו, קיבלה אותה בלי שיפוט.
"את כאן כדי לממן לימודים, נכון? רוב הבנות כאן כמוך. חלק לומדות משפטים, חלק רפואה, חלק תקשורת. כאן אף אחד לא שואל יותר מדי שאלות."
בשבועות הראשונים ליאת עבדה רק אחרי הצהריים, בין הרצאות. היא פגשה גברים מבוגרים יותר – מנהלים, רופאים, אנשי עסקים – שחיפשו שעה של שקט וחברה בלי דרמות. היא למדה להפריד: הגוף שלה עבד, אבל הראש נשאר בספרי הלימוד. אחרי כל פגישה היא הייתה יושבת בפינת הדירה, פותחת מחשב נייד ולומדת על תיאוריות של פרויד או השפעות טראומה.
בדירה היו עוד כמה נערות כמוה.
- נועה, בת עשרים ואחת, למדה הנדסת תוכנה בטכניון והגיעה מרחוק. היא עבדה בעיקר בלילות, כי "בלילה המוח יותר חד ואני יכולה לכתוב קוד אחרי זה".
- מיכל, בת עשרים ושלוש, סטודנטית לאמנות. היא הפכה את הפגישות לסוג של פרפורמנס – שיחות עמוקות, מגע איטי, כאילו היא יוצרת מיצב חי. היא אמרה שליאת: "זה לא מלוכלך. זה עבודה. כמו כל עבודה אחרת."
- שיר, השקטה ביותר, למדה רפואה. היא חסכה כל שקל כדי לא להיות חייבת לאף אחד. "אני אהיה רופאה," אמרה, "ואף אחד לא ידע איך שילמתי את זה."
הן לא היו חברות הכי טובות, אבל הייתה ביניהן הבנה שקטה. כשאחת חזרה מחדר עם עיניים אדומות – האחרות היו מביאות לה מים, שוקולד, או סתם שתיקה. הן דיברו על מבחנים, על פרופסורים מעצבנים, על החלומות שלהן אחרי התואר. "דירות דיסקרטיות ברמת גן" הפכה למילים קוד שכולן הכירו – מקום שבו אפשר להישאר אנונימית, אבל לא לבד.
ליאת גילתה שהעבודה שינתה אותה. היא למדה להקשיב, להרגיש גבולות, להגן על עצמה. היא גם למדה שיש גברים שמחפשים באמת רק מישהי שתקשיב להם – על גירושים, על לחץ בעבודה, על בדידות. לפעמים היא יצאה מהדירה עם יותר תובנות על נפש האדם מאשר מהרצאה באוניברסיטה.
עכשיו, כשהיא כבר בשנה האחרונה, היא כבר לא עובדת כל יום. יש לה כבר כמה לקוחות קבועים שמכבדים אותה, והיא חוסכת ללימודי תואר שני. היא יודעת שיום אחד זה ייגמר. היא תסיים את התואר, תפתח קליניקה, ואולי אפילו תכתוב מאמר על הנשים שמשלמות מחיר כבד כדי להגשים חלום.
אבל בינתיים, כשהיא נוסעת ברחובות רמת גן בשעות אחר הצהריים, היא מסתכלת על הבניינים השקטים ויודעת – מאחורי חלונות מסוימים, נערות כמוה לומדות, חולמות, וממשיכות הלאה.
דירות דיסקרטיות ברמת גן – מקום שבו הגוף משלם, והנשמה מנסה להישאר שלמה.
