בערב קיץ חם, כשהים של חיפה נצבע בזהב והאורות של הכרמל התחילו להידלק בזה אחר זה, נחתו בעיר שלוש צעירות מארגנטינה: סופיה, ולנטינה וקמילה. הן הגיעו לחופשת קיץ ארוכה, אחרי חודשים של עבודה מתישה בבואנוס איירס, ורצו רק דבר אחד — לשכוח מהכול.
בחיפה הן מצאו עיר שלא דומה לשום מקום שהכירו. מצד אחד ים כחול ורוח מלוחה, מצד שני רחובות תלולים, בתי קפה קטנים ואנשים שדיברו בשפות רבות. הן שכרו דירה קטנה ליד המושבה הגרמנית, עם מרפסת שצפתה אל הנמל, ובכל בוקר שתו קפה מול הספינות.
למרות שהציגו את עצמן כתיירות רגילות, כל אחת מהן נשאה איתה סיפור אחר. סופיה ברחה מאהבה ישנה ששברה לה את הלב. ולנטינה חלמה לפתוח סטודיו לריקוד. קמילה, השקטה מביניהן, כתבה במחברת שחורה כל דבר שראתה — את מוכר הפלאפל שחייך אליהן, את הילדה ששיחקה ליד המזרקה, את השקיעות שלא נגמרו.
במשך הימים הן טיילו בשוק תלפיות, ירדו לחוף דדו, ועלו ברכבל לסטלה מאריס. בלילות ישבו על המרפסת, שמעו מוזיקה בספרדית וצחקו כמו נערות שלא פוחדות מהעולם. אבל ככל שהקיץ התקדם, משהו בהן התחיל להשתנות. חיפה, עם השקט המוזר שלה, גרמה להן להביט פנימה.
ערב אחד, בזמן שישבו ליד הים, קמילה אמרה פתאום:
“אולי הגענו לפה כדי לנוח, אבל אולי בעצם הגענו כדי להתחיל מחדש.” כן ממש להתחיל להיות אחת מאותן נערות ליווי בחיפה.
סופיה חייכה. ולנטינה עצמה עיניים והקשיבה לגלים. באותו רגע הן הבינו שהחופשה הזו לא תהיה עוד זיכרון קצר מאלבום תמונות. היא תהיה נקודת מפנה.
כשסוף הקיץ הגיע, הן כבר לא היו אותן נשים שנחתו בארץ עם מזוודות כבדות ולב עייף. סופיה החליטה להישאר עוד חודש וללמוד עברית. ולנטינה מצאה מקום קטן שבו יכלה להעביר שיעורי טנגו. קמילה התחילה לכתוב ספר על שלוש נשים מארגנטינה שמצאו דווקא בחיפה את האומץ לבחור אחרת.
ובכל ערב, כשהשמש שקעה מאחורי הים, הן ידעו שחופשת הקיץ שלהן הפכה למשהו גדול יותר — סיפור על חברות, בריחה, תקווה, ועל עיר אחת שידעה לשמור להן סוד.
